טיפוגרפיה

התרבות הידועה הויזואלית ביותר היא המצרית – כל האותיות הופיעו בתור ציורים, יותר מופשטים ויותר פיגורטיביים, ועברו במשך הזמן תהליך אלימינציה ונשארו כתמים מופשטים, כאשר כל כתם מהווה אות.

האותיות העבריות נמצאות במצב נחיתות אינסופי ביחס לכתב הלועזי כי במשך יותר מדי שנים הכתבים היהודיים היו כתבי הקודש ולא הייתה דרישה לטיפוגרפיה, והיות והיהדות אסרה על ציור ופיסול, לא היו ספרים מאויירים ומקושטים.

בדת היהדות מובנים המינימליזם והפשטות, בניגוד לדתות אחרות שדרשו קישוט, מה שהוביל להיווצרות טיפוגרפיה הלועזית. כמו כן, המדינה היא צעירה ולא הייתה דרישה לטיפוגרפיה עד המאה ה-20.

הפונטים בעלי השמות נקראים על שם המעצבים שלהם. הרחבת, הצרת והטיית אותיות בעברית מגדילה קצת יותר את מגוון האותיות בעברית.

באמצעים אלו ואחרים מתאימים את הכתב העברי אל הלועזי. כשמעצבים משהו בשתי שפות, יש שאיפה לדמיון ויזואלי בין שתי השפות.

בטיפוגרפיה הסינית בפרט, וגם ביפנית ובהודית, כל סימן הוא עדיין סימן, רואים שרידים קדומים של פיגורות.

המרחק מהגבול העליון התחתון באות נקרא "גוף האות". גוף האות אינו כולל את מה שיוצא החוצה כלפי מעלה או מטה. כשמדובר בגודל אות, הכוונה לגוף אות.

מבנה אות

ישנן אותיות סריפיות ואותיות סן-סריפיות. סריף הוא הצ'ופצ'יק באות. ישנם סריפים בצורות שונות. אותיות שלא מכילות סריפים הן אותיות סן-סריפיות.

מבחינה היסטורית, אותיות הקודש הן תמיד סריפיות. סריפים בכלל הם השריד בעברית ממה שנשתמר הרבה באותיות הסיניות ובעיטורים.

באותיות הסריפיות ישנן אותיות שהולכות אחורה בזמן וישנן אותיות יותר מודרניות, אך באופן כללי זה משהו שהולך אחורה בזמן, או קישוטי יותר, יפה יותר.

באופן כללי, האותיות הסן-סריפיות הן מודרניות, במיוחד בעברית, ומיועדות בעיקר לכותרות – במיוחד גדולות, אותיות פחות מצועצעות, יותר מודרניות.

הפונטים הסן-סריפיים יותר פשוטים ונקראים יותר מהר.

בטקסטים רצים, הפונט "פרנק-ריהל" מקובל בעיתונות.

ההבחנה בין טקסט רץ לכותרות היא שמבחינה אופטית, כשיש הרבה אותיות קטנות – טקסט רץ – יותר נוח לעין להיאחז בסריפים (צ'ופצ'יקים), ושאותיות סן-סריפיות פחות נעימות ויותר מעייפות את העין לאורך זמן.

בטקסט רץ משתמשים בפונטים סריפיים או עגולים, לא משתמשים בפונט "חיים", לדוגמה. אפשר גם להשתמש באותיות סן-סריפיות אך יותר מעוגלות ופחות נוקשות.

בעברית המונח "דק" (באנגלית "Light") מתייחס למשקל האות. לאחר מכן בא "בינוני – Medium", "שמן – Bold" ו-"Extra Bold". שמן יכול להיקרא גם כבד.

גובה גוף האות זהה, אך מה שמשתנה הוא ה-Balance בין השחור ללבן.

השטח הנתון זהה בלבן, אך השחור גדל ב-Bold. ככל שהפונט כבד/שמן יותר, כך הוא ויזבילי (נראה) יותר.

הטייה

הטייה יכולה ללכת ימינה או שמאלה באחוזים. לאותיות עם הטיה, בפרט אם הן סן-סריפיות, יש אלמנט תנועה. הצרה = Condensed, הרחבה = Extended.

ברודי הוא אחד מהטיפוגרפים הלועזיים החשובים ביותר. הוא הכניס לאותיות את ההצרה (Condensed).

ישנם אנשים בעלי נטייה טבעית לפחד מטיפוגרפיה. הגישה הנכונה אל הטיפוגרפיה היא להתייחס אליה כאל כתמים בודדים, בצורה מופשטת, "להתעלם" מהעובדה שאלה אותיות ושכתוב משהו. להתייחס לזה בצורה מופשטת, כמו לציור.

דוגמאות מוקטנות של הפונטים העבריים מתוך קטלוג LETRASET:

יש המלצה לא להשתמש בפונטים מוכנים כמו תוכי, באופן אוטומטי – לא להשתמש בכל מאגר פונטים ולא לקחת בצורה עיוורת כל התאמה לשפות שונות.

יש פונטים שדומים ברוח שלהם לאחרים, אך הם פחות טובים. יש פונטים אילוסטרטיביים (איוריים) לכותרות בלבד או אפילו רק ללוגו, לדוגמה "בן יהודה".

פונט אילוסטרטיבי ביותר הוא "יהלום"; האותיות הן מצועצעות, לא קריאות, ומשתלטות על הכל – צריך להזהר בשימוש בו. גם ב"יהלום" וגם ב"מרים" יש אלגנטיות – אות קלה ונשית מאוד, כמו גם ב"ספיר", אך בדרגות אילוסטרטיביות שונות. "מרים" ו"ספיר" הם הפונטים הטובים יותר לשימוש, שהם גם נשיים (בשמים, קוסמטיקה וכו') ואלגנטיים. "יהלום" מאוד וולגרי, יותר מדי ברור לעומתם.

"חומה" ו"חיים", למשל, מתאימים למודעות הפגנתיות/אבל – פונט קשה, רק ש"חומה" לא הולך עד הסוף והוא יותר אילוסטרטיבי, "חיים" יותר פשוט ויותר הולך עד הסוף עם הנוקשות.

בהשוואה בין "מזרחי" ל"צבייה", "צבייה" יותר הרמוני, אילוסטרטיבי – עדיף.

הפונט "פולי" מנסה להיות חופשי וכתב יד, אבל זה "לא זה" – זה מלאכותי.

האותיות האנגליות גם יותר צרות מהעבריות.

"עמית" ו"עירית" מתחפשים ל"חיים" ו"חיים" יותר עד הסוף בארכיטקטונה המבנית.

"עדי" מתחפש ל"מרים", העיקרון אותו עיקרון, אך יש אותיות ב"עדי" שלא שייכות מבחינה ויזואלית.

בכלליות, בטקסט רץ עדיף ללכת על פונטים בעלי משקלים שונים, וגם בכותרות משנה.

פונטים מצויינים לענייני קודש – "קורן", "סתם", "עץ עתיק", "שוקן", רש"י, "פרנק-ריהל" (עיתונות – טקסט רץ).

ריווח בין אותיות

בטיפוגרפיה נכונים השיקולים האופטיים, הם קובעים, ולא המתמטיים.

אפשר למדוד עם סרגל את הרווחים והם יהיו זהים, אך אופטית זה לא ייראה כך משום שלכל אות מבנה משלה.

ריווח תקין

השיקולים הם של זרימה ואנטי-זרימה. הרעיון בטיפוגרפיה שהעין תזרום ותימשך עם הטקסט, שתהיה זרימה אופטית. כל שורה של אותיות היא כמו מילה אחת.

עדיף שיהיה יותר רווח מאשר פחות רווח, צריך להתחשב במבנה האות ולהתאים את הרווח. אין צורך לבדוק כל אות בטקסט רץ, אך יש לבדוק את הרווחים בכותרות ראשיות ובכותרות משנה.